יום ראשון, 2 בנובמבר 2008

סיפורם של חפצים-תמליל הסרט

סיפורם של חפצים

מבוא

יש לכם אחד כזה? יש לי אובססיה קטנה לשלי. למעשה, יש לי אובססיה קטנה לכל החפצים שלי. האם פעם תהיתם מהיכן באים כל החפצים שאנחנו קונים ולאן הם הולכים לאחר שאנחנו זורקים אותם? לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. אז ביררתי.
ומה שספרי הלימוד הראו הוא, שהחפצים שלנו פשוט עוברים דרך השלבים הבאים: מהפקת חומרי גלם, לייצור, להפצה, לצריכה ולפסולת. הכל ביחד נקרא "כלכלת החומרים".

טוב, אז בחנתי את זה עוד. למעשה, הקדשתי 10 שנים לנסיעות ברחבי העולם ולמעקב אחר המקום ממנו באים החפצים שלנו ולאן הם הולכים. ואתם יודעים מה מצאתי? שזה לא כל הסיפור! יש הרבה קטעים שחסרים בהסבר הזה.
דבר ראשון, המערכת הזאת נראית מצויין. אין בעיות! אבל האמת היא, שזו מערכת במשבר. והסיבה שהיא במשבר היא, שזו מערכת לינארית ואנחנו חיים בפלנטה סופית, ואי אפשר להמשיך לנהל לנצח מערכת לינארית בעולם סופי.
בכל שלב לאורך הדרך, המערכת הזאת מקיימת יחסי גומלין עם העולם האמיתי. בחיים האמיתיים, כל זה לא מתרחש על דף לבן ונקי. מתקיימים קשרים עם חברות, תרבויות, כלכלות והסביבה הטבעית. ולכל אורך הדרך, המערכת נתקלת בגבולות. גבולות שאנחנו לא רואים כאן בגלל שהתרשים אינו שלם. בואו נחזור רגע אחורה, בואו נמלא כמה חללים ונראה מה חסר.
טוב, אחד הדברים הכי חשובים שחסרים, הוא אנשים. כן, אנשים. אנשים חיים ועובדים לכל אורך המערכת הזאת. וכמה אנשים במערכת הזאת חשובים קצת יותר מאחרים. למילה של כמה מהם יש קצת יותר משקל. מי הם האנשים האלה?
ובכן, בואו נתחיל עם הממשלה. עכשיו, החברים שלי אומרים לי שאני צריכה להשתמש בטנק בשביל לסמל את הממשלה, וזה נכון במדינות רבות ויותר ויותר במדינה שלנו (ארצות הברית). אחרי הכל, למעלה מ-50% מכספי המיסים שלנו מושקעים כיום בצבא. אבל אני משתמשת בדמות אדם בשביל לסמל את הממשלה, כי אני מאמינה בחזון לפיו ממשלות צריכות להיות של האנשים, בידי האנשים, ולמען האנשים.

זה התפקיד של הממשלה לשמור עלינו, לדאוג לנו. זאת העבודה שלהם.
ואז הגיע התאגיד. עכשיו, הסיבה שבגללה התאגיד נראה גדול יותר מהממשלה, היא בגלל שהתאגיד גדול יותר מהממשלה. מתוך 100 הכלכלות הגדולות ביותר בעולם כיום, 51 מהם הם תאגידים. בעוד התאגידים צמחו בגודלם ובעוצמתם, כמעט ולא ראינו שינוי בממשלה. שם הם קצת יותר עסוקים בלוודא שהכל מסתדר לחבר'ה האלה, מאשר לנו.
טוב, אז בואו נראה מה עוד חסר בתמונה הזאת.

כרייה והפקת חומרי גלם
נתחיל בהפקת חומרי גלם, שזו מילה יפה לניצול של משאבי טבע, שהיא מילה יפה להרס כדור הארץ. משמעות הדבר היא, שאנחנו כורתים עצים, אנחנו מפוצצים הרים כדי להוציא את המתכות שבפנים, אנחנו משתמשים בכל המים הנקיים ואנחנו מכחידים את בעלי החיים.
אז פה אנחנו נתקלים בגבול הראשון שלנו. המשאבים שלנו מתכלים.
אנחנו משתמשים ביותר מידי חפצים. אני יודעת שיכול להיות שקשה לשמוע את זה, אבל זו האמת וצריך להתמודד איתה. בשלושת העשורים האחרונים לבדם, שליש מהמשאבים הטבעיים של כדור הארץ נצרכו. הם נעלמו.
אנחנו כורתים וכורים וגוררים והורסים את השטח בקצב מהיר כל כך, עד שאנו מערערים את היכולת של כדור הארץ לאפשר לבני האדם לחיות כאן.
במקום שבו אני חיה, בארצות הברית, נשארו לנו פחות מ-4% מהיערות המקוריים. 40% ממקורות המים הפכו בלתי ראויים לשתייה. והבעיה שלנו, היא לא רק שאנחנו משתמשים ביותר מידי דברים, אלא שאנו משתמשים בכמות גדולה ממנת חלקנו.
אנחנו (ארה"ב) מהווים 5% מאוכלוסיית העולם, אבל אנחנו צורכים 30% ממשאבי העולם ויוצרים 30% מהפסולת העולמית.
אם כולם היו צורכים במימדים של ארצות הברית, היינו צריכים בין 3 ל-5 כדורי ארץ. ואתם יודעים מה? יש לנו רק אחד.
אז, התגובה של המדינה שלי לגבול הזה היא פשוט ללכת ולקחת ממקומות אחרים! המקומות האלה זה העולם השלישי, שיש אנשים שיגידו, שאלו מילים נרדפות לדברים שלנו, שאיכשהו הגיעו לאדמה של מישהו אחר.
אז איך זה נראה?
אותו דבר: הורסים את המקום.
75% מאזורי הדיג בעולם, מנוצלים היום בצורה מקסימלית או אפילו מעבר לזה.
80% מהיערות המקוריים של כדור הארץ כבר לא קיימים.
ביער האמזונאס לבדו, אנחנו מאבדים 2,000 עצים בדקה. זה בערך 7 מגרשי כדורגל בדקה.
ומה עם האנשים שגרים שם? ובכן, אלו שהורסים את המקום טוענים, שהמשאבים האלה הם לא בבעלות האנשים שגרים שם, אפילו אם הם גרים שם כבר דורות. הם לא הבעלים של אמצעי הייצור והם לא קונים הרבה דברים. ובמערכת הזאת, אם אתה לא הבעלים של משהו או אם אתה לא קונה הרבה דברים, אין לך ערך.

ייצור
אחר כך, החומרים עוברים ל"ייצור" ומה שקורה זה, שאנחנו משתמשים באנרגיה בשביל לערבב כימיקלים רעילים ביחד עם המשאבים הטבעיים, במטרה לייצר מוצרים רעילים.
ישנם למעלה מ-100,000 כימיקליים סינתטיים במסחר כיום. רק מעטים מהם עברו מבדקים בנוגע להשפעה שלהם על בריאות האדם, ואף אחד מהם לא נבדק בנוגע להשפעות בריאותיות סינרגטיות, כלומר: מה קורה כשהם באים במגע עם כל שאר הכימיקלים שאנחנו נחשפים אליהם מידי יום.
אז, אנחנו לא יודעים מהי ההשפעה המלאה של כל הרעלים האלו על הבריאות ועל הסביבה. אבל אנחנו יודעים דבר אחד: רעלים נכנסים, רעלים יוצאים. כל עוד נמשיך להכניס רעלים לתוך מערכת הייצור שלנו, נמשיך לקבל רעלים בדברים שאנחנו מכניסים הביתה, למקום העבודה שלנו ולבתי הספר. וכמובן, לגוף שלנו.
כמו למשל מעכבי בעירה על בסיס ברום. אלו כימיקלים שגורמים לדברים להיות עמידים יותר בפני אש, אבל הם רעילים ביותר. הם רעלי עצבים - שזה אומר: רעלים למוח. מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים כשאנו משתמשים בכלל בכימיקל כזה?
אבל אנחנו שמים אותם במחשבים שלנו, במוצרי חשמל, בספות, במזרונים, אפילו בכמה כריות. למעשה, אנחנו לוקחים את הכריות שלנו, משרים אותן ברעל עצבים ולאחר מכן מביאים אותן הביתה ומניחים את הראש שלנו עליהן במשך 8 שעות שינה. אז, אני לא יודעת, אבל נראה לי שבארץ כזו, שיש בה כל כך הרבה פוטנציאל, אנחנו יכולים לחשוב על דרך טובה יותר לשמור על הראשים שלנו שלא ישרפו בלילה.
הרעלים האלה מתרכזים בשרשרת המזון ומצטברים בגוף שלנו.
אתם יודעים מה נמצא בראש שרשרת המזון, עם הרמות הגבוהות ביותר של מזהמים רעילים? חלב אם אנושי.
זה אומר שהגענו לנקודה שבה החברים הקטנים ביותר בחברה שלנו - התינוקות שלנו - מקבלים את ריכוז הכימיקלים הרעילים הגבוה ביותר בימי חייהם, כשהם יונקים מאימותיהם. זה לא חילול קודש מדהים? הנקה צריכה להיות הפעולה הבסיסית ביותר של הזנה. היא צריכה להיות מקודשת ובטוחה. כמובן, הנקה בחלב אם היא עדיין הדבר הטוב ביותר ואמהות צריכות להמשיך להניק ללא ספק, אבל עלינו להגן על זה. הם (הממשלה) צריכים להגן על זה. חשבתי שהם דואגים לנו.
וכמובן, האנשים הסובלים ביותר מהכימיקלים הרעילים, הם עובדי המפעלים. רבים מהם הן נשים בגיל הפריון. הן עובדות עם חומרים רעילים למערכת המינית, חומרים מסרטנים, ועוד. וכעת אני שואלת אותכם, איזו מין אשה בגיל הפריון תעבוד בעבודה שחושפת אותה לחומרים רעילים לעוברים, מלבד אישה שאין לה שום ברירה אחרת?
וזה אחד "הדברים היפים" בשיטה הזו. ההרס של הסביבה ושל הכלכלה כאן, מבטיח זרם בלתי פוסק של אנשים בלי שום ברירה אחרת. ברחבי העולם, 200,000 אנשים ביום עוברים מסביבות שקיימו אותם במשך דורות, לתוך ערים. רבים מהם עוברים לתוך שכונות עוני, בחיפוש אחר עבודה, לא חשוב כמה העבודה הזאת רעילה. כך, אתם רואים, אנחנו לא רק מבזבזים משאבים במערכת הזאת, אלא גם אנשים. קהילות שלמות מבוזבזות.
כן, רעלים נכנסים, רעלים יוצאים. רעלים רבים יוצאים מהמפעל בתור מוצרים, אבל אפילו עוד יותר רעלים יוצאים כמוצרי לוואי, או זיהום. ומדובר בהרבה זיהום. בארצות הברית, התעשייה מודה, שהיא פולטת 1.8 מיליון טונות של כימיקלים מזהמים בשנה. וכנראה שמדובר בכמות גדולה בהרבה היות וזו רק הכמות בה הם מודים.
אז זה עוד גבול, בגלל שאיכס, מי רוצה להסתכל או להריח 1.8 מיליון טונות של כימיקלים מזהמים בשנה?
אז מה הם עושים? מזיזים את המפעלים המזהמים אל מעבר לים. בואו נזהם את הארץ של מישהו אחר!
אבל, הפתעה! הרבה מזיהום האוויר הזה חוזר אלינו, נישא על גבי זרמי האוויר.

הפצה
מה קורה אחרי שכל המשאבים האלו הופכים למוצרים? ובכן, זה עובר לכאן, להפצה. עכשיו, הפצה פירושה "מכירת כל הזבל הרעיל המזהם הזה מהר ככל האפשר". המטרה כאן היא להשאיר את המחירים נמוכים, את האנשים קונים, ואת המלאי מלא.
איך הם משאירים את המחירים נמוכים? ובכן, הם לא משלמים ממש הרבה לעובדי החנות, ומתחמקים מלשלם ביטוח בריאות מתי שהם רק יכולים. הכל קשור להחצנת העלויות. המשמעות של זה היא שהעלות האמיתית של ייצור הדברים לא נכלל במחיר הסופי. במילים אחרות, אנחנו לא באמת משלמים על הדברים שאנחנו קונים.
חשבתי על זה לפני כמה ימים. הלכתי לעבודה, ורציתי להקשיב לחדשות, אז נכנסתי לחנות אלקטרוניקה כדי לקנות לקנות רדיו. מצאתי רדיו ירוק, קטן וחמוד ב-19.90 שקלים. עמדתי בתור כדי לקנות את הרדיו הזה ותהיתי איך 19.90 שקלים כוללים בתוכם את העלות של ייצור הרדיו והבאה שלו לידיים שלי. המתכת בטח נכרתה בדרום אפריקה, הנפט בטח הגיע מעירק, הפלסטיק וודאי יוצר בסין, ואולי כל הדבר הזה הורכב ביחד על ידי איזה נער בן 15 באיזה בית חרושת בבעלות חברה אמריקאית במקסיקו. 19.90 שקלים לא יספיקו אפילו בשביל לשלם את שכר הדירה של המקום על המדף שהרדיו הזה תפס עד שאני הגעתי, בטח שלא את המשכורת של הצוות שעזר לי לבחור אותו, או את השייט באוקיינוס ואת הנסיעה במשאית שחלקים מהרדיו הזה עברו. ככה הבנתי - אני לא שילמתי בשביל הרדיו הזה.

אז, מי כן שילם?
ובכן, האנשים האלה שילמו באובדן בסיס המשאבים הטבעיים שלהם. האנשים האלה שילמו באובדן האוויר הנקי שלהם, בהגברת שיעורי התחלואה באסטמה ובסרטן. ילדים בקונגו שילמו בעתיד שלהם - 30% מהילדים בחלקים מסויימים של קונגו עזבו את בית הספר בשביל לכרות קולטן - מתכת שאנחנו משתמשים בה בשביל רכיבים אלקטרוניים חד-פעמיים. אפילו האנשים האלה שילמו, בכך שהם היו צריכים לכסות את ביטוח הבריאות של עצמם. לכל אורך המערכת הזו, אנשים נרתמו בשביל שאני אוכל לקנות את הרדיו הזה ב-19.90 ש"ח. ואף אחת מהתרומות האלה לא נלקחה בחשבון בשום ספר חשבונות. לזה אני מתכוונת בכך שאמרתי שבעלי החברות מחצינים את העלות האמיתית של הייצור.

צריכה
וזה מביא אותנו אל החץ המוזהב של הצריכה.
זה הוא לב המערכת, המנוע שמניע אותה. הוא כל כך חשוב בשביל למלא את כל הסדקים האלה במערכת, שהגנה על החץ הזה היא בעדיפות עליונה אצל שני האנשים האלו.
זה מסביר למה, אחרי פיגועי התאומים, כשהמדינה שלנו נכנסה להלם, הנשיא בוש היה יכול להציע מספר הצעות מתאימות: להתאבל, להתפלל, לקוות. לא! הוא אמר לקנות. לקנות?!
הפכנו להיות מדינה של צרכנים. הזהות הראשונית שלנו היא של צרכנים, לא אמהות, מורים, חקלאים, אלא צרכנים. הערך שלנו נמדד ומופגן בהתאם לרמת התרומה שלנו לחץ הזה, כמה אנחנו צורכים. והו! כמה שאנחנו צורכים!
אנחנו קונים וקונים וקונים. תמשיכו להזרים את המוצרים.
וכמה שהם ממשיכים לזרום!
נחשו איזה אחוז מסך כל המוצרים שזורמים דרך המערכת הזאת, נמצאים עדיין בשימוש 6 חודשים אחרי מכירתם בארצות הברית. 50%? 20? לא. אחוז אחד. אחד! במילים אחרות, 99% מהדברים שאנחנו קוצרים, כורים, מעבדים, מעבירים - 99% מהדברים שאנחנו מריצים דרך המערכת הזאת נזרקים תוך 6 חודשים. עכשיו, האם אנחנו יכולים לקיים את כדור הארץ עם שיעור כזה של תפוקה חומרית?
זה לא תמיד היה ככה. האדם האמריקאי הממוצע צורך עכשיו פי 2 ממה שהוא צרך לפני 50 שנה. תשאלו את סבתא שלכם. בימים שלה, ניהול נכון של כלכלת בית, תושייה וחסכנות היו בעלי ערך. אז, איך זה קרה?
ובכן, זה לא ממש "קרה". זה היה מתוכנן.
זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה, האנשים האלה ניסו להבין איך לגרום לגידול בכלכלת ארצות הברית. האנליסט הקמעונאי, ויקטור לבואו ניסח את הפתרון שהפך לנורמה עבור כל המערכת. הוא אמר: "הכלכלה המאוד יצרנית שלנו...דורשת שנהפוך את הצריכה לדרך החיים שלנו, שנהפוך את הקנייה והשימוש בסחורות לטקסים, שנחפש את הסיפוק הרוחני שלנו, סיפוק האגו שלנו, בצריכה...אנחנו צריכים שדברים ייצרכו, יישרפו, יוחלפו ויסולקו בשיעור שרק יילך ויעלה".
ומועצת היועצים הכלכליים של הנשיא אייזנהאור אמרה ש"המטרה האולטימטיבית של כלכלת ארצות הברית היא לייצר יותר מוצרי צריכה."
יותר מוצרי צריכה??? המטרה האולטימטיבית של הכלכלה שלנו?
לא לספק שירותי בריאות, או חינוך, או תחבורה בטוחה, או קיימות, או צדק? מוצרי צריכה?
איך הם גרמו לנו לקפוץ על הסיפון של התכנית הזאת בצורה כל כך נלהבת?
ובכן, 2 מהאסטרטגיות הכי יעילות שלהם הם התיישנות מתוכננת והתיישנות נתפסת. התיישנות מתוכננת זה במילים אחרות "מיוצר בשביל הזבל". זה אומר שהם באמת מייצרים דברים שמתוכננים בצורה כזו שלא יהיה אפשר להשתמש בהם במהירות האפשרית, כדי שנזרוק אותם ונלך לקנות חדש. זה ברור עם דברים כמו שקיות ניילון וכוסות חד פעמיות, אבל עכשיו זה גם דברים גדולים: מגבים, די.וי.די, מצלמות, אפילו ברביקיו, הכל!
אפילו מחשבים. שמתם לב שכאשר אתם קונים עכשיו מחשב חדש, הטכנולוגיה משתנה כל כך מהר שתוך כמה שנים, המחשב מהווה מכשול לתקשורת? הייתי סקרנית לגבי זה, אז פתחתי מחשב שולחני גדול כדי לראות מה יש בפנים, ומצאתי שהחלק שמשתנה כל שנה, הוא חלק פצפון בפינה. אבל אי אפשר רק להחליף את החלק הזה, כי כל גירסה חדשה יוצאת בצורה אחרת, אז חייבים לזרוק הכל ולקנות חדש.
אז קראתי ציטוטים ממגזינים לעיצוב תעשייתי משנות ה-50 של המאה ה-20, בתקופה שהתיישנות מתוכננת התחילה באמת לתפוס. המעצבים האלה ממש פתוחים לגבי זה. הם באמת דנים במהירות המירבית שבה הם יכולים לגרום לדברים להשבר, ועדיין להשאיר את הצרכן עם מספיק אמון במוצר כדי שהוא יילך ויקנה עוד אחד. זה היה כל כך מכוון!
אבל דברים לא יכולים להשבר מספיק מהר בשביל להשאיר את החץ הזה מעל המים, אז יש את "ההתיישנות הנתפסת". עכשיו, התיישנות נתפסת משכנעת אותנו לזרוק דברים שהם עדיין שמישים לחלוטין.
איך הם עושים את זה? ובכן, הם משנים את הצורה שבה דברים נראים, ככה שאם קנית את הדברים שלך לפני כמה שנים, כולם יכולים להגיד לך שלא תרמת לחץ הזה לאחרונה, ומאחר והדרך שבה אנחנו מדגימים את הערך שלנו היא על ידי תרומה לחץ הזה, זה יכול להיות מביך.
אני יודעת. היה לי את אותו מסך מחשב שמן ולבן על השולחן שלי במשך 5 שנים. חברה שלי לעבודה קיבלה עכשיו מחשב חדש. יש לה מסך שטוח נוצץ ומבריק. הוא מתאים למחשב שלה, לטלפון שלה, אפילו למחזיק-עטים שלה. הוא נראה מגניב. היא נראית כאילו היא נוהגת בחללית, ואני...אני נראית כאילו יש לי מכונת כביסה על השולחן שלי.
אופנה היא עוד דוגמה מצויינת בשביל זה. תהיתם פעם למה העקבים של נעלי נשים משתנים כל הזמן מרחבים בשנה אחת, לדקים בשנה שאחר כך, לרחבים שוב, ואז שוב לדקים? זה לא בגלל שיש איזשהו דיון לגבי איזה מבנה עקב הוא הבריא ביותר לרגליים של נשים. זה בגלל שלנעול עקבים רחבים בשנה של עקבים דקים מראה לכולם שלא תרמת לחץ לאחרונה, אז את לא בעלת ערך כמו האישה עם העקבים הדקים לידך, או יותר סביר, לאישה המופיעה על איזו מודעה. זה בשביל לגרום לך להמשיך לקנות נעליים חדשות.
פרסומות והתקשורת בכלל, משחקות תפקיד חשוב בכל זה.
על כל אחד מאיתנו בארצות הברית, מכוונים למעלה מ-3,000 פרסומות מידי יום.
כל אחד מאיתנו רואה יותר פרסומות בשנה, מאשר אנשים שחיו לפני 50 שנה ראו בכל ימי חייהם. ואם אתם חושבים על זה, מה המטרה של מודעת פרסומת, חוץ מלגרום לנו להיות לא מאושרים ממה שיש לנו? אז, 3,000 פעמים ביום, אומרים לנו שהשיער שלנו לא בסדר, העור שלנו לא בסדר, הבגדים שלנו לא בסדר, הרהיטים שלנו לא בסדר, המכוניות שלנו לא בסדר, אנחנו לא בסדר, אבל שאפשר לפתור הכל אם רק נצא לקניות.
התקשורת גם עוזרת בכך שהיא מחביאה את כל החלק הזה, ואת כל החלק הזה, ככה שהחלק היחידי של כלכלת החומרים שאנחנו רואים, זה הקניות. הכרייה, ייצור וזריקה - כולם מתקיימים מחוץ לשדה הראייה שלנו.
אז, בארצות הברית יש לנו יותר דברים מאשר אי פעם בעבר, אבל סקרים מראים שהאושר הלאומי שלנו נמצא בירידה. האושר הלאומי שלנו היה בשיאו מתישהו בשנות ה-50, באותו זמן ששגעון הצריכה הזה התפוצץ. המממ...צירוף מקרים מעניין...
אני חושבת שאני יודעת למה. יש לנו יותר דברים, אבל יש לנו פחות זמן לדברים שבאמת עושים אותנו מאושרים: משפחה, חברים, שעות פנאי. אנחנו עובדים יותר קשה מאי פעם בעבר. יש מומחים שאומרים שכיום יש לנו פחות שעות פנאי מאשר בחברה הפאודלית.
ואתם יודעים מה 2 הפעילויות העיקריות שאנחנו עושים עם מה שנשאר משעות הפנאי שלנו? רואים טלוויזיה ועושים קניות. בארצות הברית, אנחנו מבלים פי 3 עד 4 יותר זמן בקניות, מאשר המקבילים שלנו באירופה.
אז אנחנו נמצאים במצב המגוחך הזה, שבו אנחנו הולכים לעבוד, אולי אפילו ב-2 עבודות, חוזרים הביתה מותשים ואז אנחנו מתרסקים על הספה החדשה שלנו, רואים טלוויזיה והפרסומות אומרות לנו "אתה אפס!", אז אנחנו חייבים ללכת לקניות, לקנות משהו כדי להרגיש יותר טוב וללכת לעבודה כדי שנוכל לשלם על הדברים שהרגע קנינו ואז אנחנו חוזרים הביתה יותר עייפים ושוב יושבים ורואים עוד טלוויזיה שאומרת לנו ללכת לקניון שוב ואנחנו נמצאים על ההליכון המטורף הזה של לעבוד-לראות-לבזבז ואנחנו יכולים פשוט לעצור.

סילוק אשפה
אז מה בכלל קורה, בסופו של דבר, לכל הדברים שאנחנו קונים? בשיעור הצריכה הנוכחי, הם לא יכולים להשאר בתוך הבתים שלנו, למרות שגודל הבית הממוצע בארצות הברית הוכפל מאז שנות ה-70.
הכל נזרק לזבל. וזה מביא אותנו לסילוק אשפה. זה החלק של כלכלת החומרים שכולנו מכירים הכי טוב, בגלל שאנחנו צריכים להוציא בעצמנו את הזבל לפח שבחוץ. כל אחד מאיתנו בארצות הברית מייצר 2 ק"ג של זבל ביום. זה פי 2 מכמות הזבל שייצרנו לפני 30 שנה.
כל הזבל הזה (הדברים שקנינו), או שהוא מושלך למזבלה, שזה בסך הכל חור גדול באדמה, או, אם אתם ממש חסרי מזל, הוא קודם נשרף במשרפה, ואז מושלך למזבלה. 2 הדרכים הללו מזהמות את האוויר, האדמה, המים ואל תשכחו - משנות את האקלים.
שריפה במשרפה זה ממש רע. זוכרים את הרעלים האלו מקודם, בשלב הייצור? שריפת האשפה משחררת את הרעלים האלו לאוויר. יותר גרוע, זה למעשה מייצר רעלים חדשים ועוד יותר גרועים. כמו דיוקסין.
דיוקסין זה החומר הרעיל ביותר שמוכר למדע, המיוצר על ידי בני האדם. ומשרפות הן המקור העיקרי לדיוקסין. זה אומר שאנחנו יכולים לעצור את המקור העיקרי של החומר הרעיל ביותר שאנחנו מייצרים, רק בכך שנפסיק לשרוף את האשפה שלנו. אנחנו יכולים לעצור את זה היום.
עכשיו, חלק מהחברות לא רוצות להתמודד עם בניית מזבלות ומשרפות, אז הם פשוט מייצאות גם את סילוק האשפה.
מה בקשר למיחזור? האם מיחזור עוזר? כן, מיחזור עוזר. מיחזור מפחית את כמות הזבל בקצה הזה, ומפחית את הלחץ לכרות ולקצור דברים חדשים בקצה הזה. כן, כן, כן, כולנו צריכים למחזר. אבל מיחזור זה לא מספיק. מיחזור אף פעם לא יספיק. מכמה סיבות. קודם כל, הזבל שיוצא מהבתים שלנו הוא רק קצה הקרחון. על כל שקית זבל שאנחנו מוציאים לפח האשפה שבחוץ, 70 שקיות אשפה נוצרו בתהליך הייצור, רק בשביל לייצר את מה שיש בשקית הזבל הזאת שאנחנו מוציאים החוצה. אז גם נצליח למחזר 100% מהזבל שיוצא מהבתים שלנו, זה לא יגיע לשורש הבעיה.
עוד דבר, הרבה מאוד זבל אי אפשר למחזר, או בגלל שהוא מכיל יותר מידי רעלים, או מפני שהוא למעשה מתוכנן כך שלא יהיה אפשר למחזר אותו מלכתחילה. כמו אריזות המיץ האלה עם שכבות של מתכת ונייר ופלסטיק ששודכו כולם ביחד. אף פעם לא נוכל להפריד אותם כך שבאמת נוכל למחזר אותם.
אז אתם רואים, זו מערכת במשבר. לכל אורך הדרך, אנחנו מתנגשים בהרבה גבולות. מהאקלים שמשתנה לאושר שנמצא בירידה, זה פשוט לא עובד.
אבל הדבר הטוב בבעיה כל כך חובקת כל, היא שיש כל כך הרבה נקודות התערבות. יש אנשים שעובדים כאן על הצלת יערות, וכאן על ייצור נקי. אנשים שעובדים על זכויות עובדים וסחר הוגן וצרכנות מודעת וחסימת מזבלות ומשרפות, ומאוד חשוב - על לקחת בחזרה את הממשלה שלנו כך שהיא תהיה באמת מאיתנו ובשבילנו.
כל העבודה הזו חשובה באופן קריטי, אבל דברים באמת יתחילו לזוז כשנראה את כל ההקשרים, כשנראה את התמונה הגדולה. כשאנשים לאורך המערכת הזאת יתאחדו, אנחנו נוכל להחזיר אלינו ולשנות את המערכת הליניארית הזאת למשהו חדש - מערכת שלא מבזבזת משאבים ואנשים.

חלופות
כי מה שאנחנו באמת צריכים לזרוק, זה את האסכולה הישנה הזו של "לבזבז". יש אסכולה חדשה של מחשבה על הדברים האלה והיא מבוססת על קיימות והגינות: כימיה ירוקה, אפס-בזבוז, ייצור במעגל סגור, אנרגיה מתחדשת, כלכלות מקומיות. זה כבר קורה!
יש אנשים שאומרים שזה לא מציאותי, אידיאליסטי, שזה לא יכול לקרות. אבל אני אומרת, שהאנשים הלא מציאותיים הם אלה שרוצים שנמשיך בדרך הישנה. זה נקרא לחלום.
תזכרו שהדרך הישנה הזאת לא קרתה מעצמה. זה לא כמו כוח המשיכה שכולנו פשוט צריכים לחיות איתו. אנשים יצרו אותה. וגם אנחנו אנשים. אז בואו ניצור משהו חדש.

חינוך לשם מה?

חינוך - לשם מה? / דויד אור David Orr

בכל יום רגיל על פני כדור הארץ אנו מאבדים כ- 300 קמ"ר של יערות גשם. כמו כן אנו מאבדים כ 185 קמ"ר של שטחים פוריים לטובת "מדבריות" מתפשטים. הכל, כתוצאה מניהול כושל שלנו ומאכלוס יתר.
אנו מאבדים 40-250 מינים ולא ידוע האם המספר קרוב יותר ל- 40 או ל- 250. היום למשל, תגדל האוכלוסייה האנושית בעוד 250,000 בני אדם. היום נוסיף 2700 טון של פחמן כלורו פלואורי ו- 15 מליון טון של פחמן דו חמצני לאטמוספירה. הלילה כדור הארץ יתחמם מעט יותר, מימיו יהיו חומציים יותר והחיים בכלל, חשופים יותר לפגיעה. עד לסוף השנה, המספרים יהפכו מאיימים בהרבה: אבדן יערות הגשם ישתווה בשטחו לשטחה של מדינת וושינגטון. המדבריות המתפשטים יכסו שטח כגודל שטחה של מערב וירג'יניה והאוכלוסיה תגדל ביותר מ- 90 מליון בני אדם. עד לשנת אלפיים ייעלמו כ 20% מצורות החיים שהתקיימו בשנת 1900.

דברים רבים בהם תלוי עתידנו, בריאותנו וסיכויי הישרדותנו, נמצאים בסכנה חמורה : יציבותו של האקלים, העמידות והפרודוקטיביות של מערכות טבע שונות, יופיו של הטבע ומגוון המינים. מן הראוי לציין שלא מדובר ב"עבודתם" של אנשים חסרי השכלה, נהפוך הוא, במידה רבה זוהי תוצאת פועלם של בעלי תארים אקדמאים ומשכילים. בעבר נעשתה השוואה דומה על ידי אלי ויזל. ויזל ציין כי המתכננים והמוציאים לפועל של השואה הינם היורשים של קאנט וגיתה, שנחשבו לכל הדעות לאנשים משכילים ביותר אך השכלתם לא שמשה כמחסום נאות לברבריות.
מה היה פגום בחינוכם? במילותיו של אלי ויזל עצמו:

"הדגש בחינוכם הושם על תאוריות במקום ערכים, מושגים במקום בני אדם, חשיבה מופשטת להבדיל ממודעות, תשובות ולא שאלות, אידאולוגיה ויעילות כתחליף למצפון".

אני מאמין כי ניתן לייחס אותה אמירה לאופן החינוך הנהוג אצלנו. חינוך אשר מדגיש תאוריות ולא ערכים, חשיבה מופשטת במקום מודעות, תשובות מרשימות כתחליף לשאלות, ויעילות טכנית להבדיל ממצפון.

הנקודה היא שחינוך אינו ערובה להגינות, זהירות או חוכמה. חינוך נוסף מאותו סוג רק יחריף את הבעיות. זהו לא טיעון בשם הבורות, אלא הצהרה כי ערכו של החינוך צריך להיבחן בסטנדרטים של הגינות והישרדות המין האנושי- נושאים העומדים מולנו במימדיהם העצומים בימים אלו של תחילת המאה ה- 21. לא חינוך בכלל, אלא רק חינוך מסוג מסוים מאד שיציל אותנו.

מלאכות הבניה באדמה



מלאכות הבניה של הנשים בחברה הכפרית מסורתית.
כתיבה- טל בשן.

הכתוב נעזר בספרו החשוב של שמואל אביצור "אדם ועמלו", אטלס לתולדות כלי העבודה ומתקני הייצור בארץ ישראל, ומבוסס על ניסיוני האישי וניסיון שותפי לעבודת האדמה הזו בארץ ובעולם.

לפני כ 6000 שנה, פותחה מלאכת קליעת הסלים, הם כלי הקיבול הראשונים העשויים בידי אדם. מאז ועד היום, עוסקות נשות הכפרים בעיצוב וייצור כלי הבית ומתחם המגורים במו ידיהן.
הנשים בונות, מייצרות ומתחזקות את מתחם הבית והחצר, על שלל המתקנים והכלים המשמשים אותן בחיי היום יום.
תנאי האזור, חומרי הגלם והמורשת התרבותית, הם שקובעים את מיומנויות הבניה הנדרשות ומעצבים את מראה התוצרים. אם נתבונן במתחמי המגורים במקומות שונים בעולם, נבחין בתוצרים מרהיבים, בסגנון אישי ומקומי ,שיוצרו בטכנולוגיות דומות.
מאמר זה מנסה לבחון את חומרי הגלם,הטכנולוגיות והתוצרים המשותפים כבסיס ליצירת הסגנון האישי והייחודי לכל אזור.

1.בנית ותחזוקת הבית
{מאמר על בניה מסורתית באדמה אפשר למצוא ב- organiclife.co.il/talbashan}
חומר הגלם הזמין והמתאים ביותר לבניה הוא הטין {אדמה עשירה בחרסית,חומר}.
הכרת תכונות הטין, גמישות וחוזק יחסי, אפשרה לאדם לעצב את מתחם המגורים במו ידיו.נשות הבית שותפות לתהליך בנית הקירות כחלק מעבודת המשפחה המורחבת. אפשר לראותן משתלבות בבניה בעיקר בבתים הנבנים בשיטה החופשית ובשיטת הבניה על שלד.
עבודת הנשים בתחום הבניה מתמקדת בשלב הטיוח. טיח האדמה מיושם בידי הנשים על קירות הבית למטרת סתימת סדקים, החלקה ומראה נאה. הנשים מיישמות בשכבות את הטיח על קירות ורצפת הבית והחצר והן האחראיות לתחזוקה העונתית של השכבות.עיקר העבודה מתמקדת באזור הרצפה- הנשחקת במהירות מכפות הרגליים המשתמשות בה. קצב התחזוקה נקבע על פי צרכי ומנהגי המקום.

2.ספסלים,מדפים וכוכים {נישות}
מתקנים אלו נבנים למטרות שינה,ישיבה ואחסון. הם נבנים תוך כדי בנית הקירות . יתרונם של הכוכים בניצול עובי הקיר {כ 50 סמ'} למטרות אחסון מבלי לבזבז את שטח החלל הפנימי הקטן בדרך כלל.

3.מתקני בישול ואפיה
מוקד,כירה וכופח הינם כלים עשויים טין, בעלי קרקעית וחצובה בת 3 רגליים, שעליהם הונח כלי האפייה או הבישול. לכלי חלל פנימי שנועד לקליטת הדלק {חומרי הבערה}. הכלי יכול להיות מקובע לרצפה או נייד. הכופח לדוגמה, הינו כלי נייד המשמש ככלי חמום ביתי בתקופת החורף. הוא מוסק בגחלים או פחמים.
תנורים: התנור הוא מתקן אפיה בנוי, עשוי או חפור ,עם או בלי הפרדה בין מקום הבערת האש ומקום האפייה.עשוי מטין או מטין שרוף-חרס. בהרבה מקרים נעשו תנורי החרס מכלי חרס גדולים בשימוש משני, שהתקינום לשימוש כשקרקעיתם כלפי מעלה וכיסו והידקו אותם בטיט של טין.התנורים הובערו בד'כ בעצים,לפעמים בתוספת גפת {שאריות הפקת שמן הזית} ובכיכרות זבל יבש.הלחם נאפה על קרקעית המתקן או על דפנותיו. בתנור אפשר גם לבשל בעזרת כלי חרס או ברזל. בקרב היהודים הייתה לתנור חשיבות
כ "תרמוס"- בו שמרו את המאכלים והמשקאות שרצו שיישארו חמים לשבת.
אביצור בספרו מחלק את טיפוסי התנורים בארץ ישראל ל 3 קטגוריות:
1.תנור חפור או בנוי- בו מתבצעת הבערת האש והאפייה בחלל אחד.
2.פורנה-בעברית וערבית, כלי אפיה מסורתי, לרוב בעל צורה כיפתית, לעיתים בעל שתי קומות- האחת להבערת האש והשנייה לאפיה ובישול.
3.טבון-תנור זה מוסק מבחוץ בכל דלק שהוא-כולל גפת,קש, סירה קוצנית וזבל מיובש. צורתו כקדרה הפוכה עם פתח למעלה. אין לו קרקעית משלו. הוא מונח על האדמה המרוצפת שכבות של אבנים ושברי חרסים. הבערת הטבון נעשית כשהוא מוקף בחומר דלק מבחוץ. לטבון מכסה עם ידית ארוכה. מעל הטבון מוקם מבנה זעיר- בקתה קמרונית עשויה שלד של קנים או אבני גוויל מצופות בשכבות טין. בתוך מבנה זה המשמש מקלט מגשם ורוח {אך לא מעשן}- אופה האישה את לחמה.

4.מתקני איסום {ממגורות} ואחסון.
הבית המסורתי הוא מבנה רב תכליתי האוצר בין קירותיו ותחת גגו את כל הדרוש לגרים בתוכו.אחסון מזונות יבשים, לאדם ולבהמה, הוא אחד מצרכיה החשובים של המשפחה.
אסמים ביתים נבנו בגדלים ובצורות שונות, חלקם עומדים בפני עצמם וחלקם משולבים בקיר או משמשים כקיר- מחיצה. ה"ממגורות" בנויות מטין והן בעלות פתח רחב מלמעלה להכנסת גרעיני הדגן ופתח קטן מלמטה להוצאתו. פתח זה נסתם בעזרת סמרטוט .

5.מתקנים לגידול בעלי חיים
שובכים,לולי תרנגולות ואפרוחים וכוורות נבנים מטין וגללים בשיטות בניה שונות.

6.כלי פולחן- "המקדש הביתי"
נשות הכפרים של מערב הודו,מייצרות בחצר ביתן מתחמים מקודשים. המתחמים הבנויים מטין, שונים בגודלם וצורתם, ומאפשרים הדלקת קטורת ומנורות שמן והנחת מנחות של פירות וממתקים.

בנית כלי טין-חומרים ושיטות עבודה
אביצור מספר בספרו על כלים גדולים שנוצרו בעבודת יד בכפרי הפלחים. לצורך זה מחפשות הנשים אדמת טין מתאימה, כורות את הגלם בעזרת קרדומים ומביאות לבתיהן. את הטין משרים במים ומוסיפים לו שחק חרסים לחיזוק וקש קצוץ לגמישות.
את כלי הקיבול הגדולים מייצרים בשני חלקים על גבי מגשי קש עגולים ואחר כך מחברים. ראשית מכינים דסקית טין כבסיס ואחר כך מיצרים חוליות בעובי של יד ומדביקים לבסיס.לעיתים שורפים את הכלים שרפה קלה{כשעתיים שלוש} לחיזוק.

מניסיוני, בנית כלים ומתקנים, דומה לבניית בתים מאדמה. גם פה וגם שם נשתמש בתערובות של אדמה חרסיתית,חול וסיבים במינונים שונים ובשיטות עבודה דומות.
שיטות עבודה:
1. בניה בלבנים או במשטחים . יחידות הבניה מוכנות מראש בצורת לבנים או משטחים המיוצרים ביד. המשטחים היבשים מחוברים אחד לשני באמצעות טיט אדמה. את המבנה מצפים בשכבות טיח אדמה.זו שיטה מהירה המאפשרת את בנית המתקן ביום אחד.
2. בניה בחוליות. שיטה זו איטית יותר ומחייבת המתנה לייבוש חלקי בין חוליה לחוליה. ראשית בונים בסיס ועליו מתקדמים לפי הצורך בהנחת גושים {קוביבות} או חוליות לפי הצורך.
3. בניה על בסיס שלד. יצירת מבנה שלד יציב כגון סל קלוע, מאפשרת ציפוי בשכבות טיח אדמה . שיטה זו מתאימה למקומות המשופעים בחומר צמחי.
מספרים שכלי החרס הראשון נוצר כאשר סל קלוע,צופה בשכבות טין לאטימה ואחר כך נפל למדורה ונצרף לחרס…

קישוטים ועיטורים:
יצר הקישוט והעיטור טבוע בנפשו של האדם ובמיוחד בנפשה של האשה..כלי הבית והמטבח,מתקני הבישול, האחסון והאיסום, קירות הבית,הפתחים והמפתן, מקושטים ומעוטרים בשלל דוגמאות.
תפקיד הקישוטים הוא רחב: זוהי תפילה מצוירת, אמצעי הגנה נגד עין הרע, בקשת פוריות ,ברכה ומזל , הזדמנות לביטוי יצירתי, ואלמנט משמח עין ולב.
הקישוטים מיושמים בשיטות שונות בהתאם למורשת המקומית, חומרי הגלם המצויים, לכשרון ולמוטיבציה של נשות הבית:
1.תבליטי טין משובצים מראות,צדפים,גלעינים ועוד..
2.הטבעות של עלים,סימני אצבעות וידיים {חמסה}
3.ציורים בפיגמנטים טבעיים-חרסיות צבעוניות ופחם.
4.קישוטי רצפה בעזרת אבקות צבעוניות, אבקות אורז, גרעיני אורז ושעורה וחלקי צמחים מקומיים.

בחירת הדוגמאות לציור משקפת את המורשת התרבותית, ההיסטוריה והמתולוגיה כמו גם את הווי החיים היום יומי. היא מושפעת מאיסורים דתיים, מצווי האופנה ומהלך הרוחות העכשווי. וכמובן ממצב הרוח של היוצרת ברגע היצירה!

מתכונים:
1.להכנת משטחים,לבנים ובניה חופשית:
1 גללים מרוסקים או קש קצוץ, 1 חול 1 אדמה חרסיתית
2. לעיטורים ופיסול עדין :
2 גללים מרוסקים ומנופים, 1 חרסית נקייה
3. להכנת קערות על תבנית:
תערובת מס' 2 או : דלי אחד של נייר עיתון גרוס היטב,דלי אחד של חרסית נקייה, ו חופן אבקת חילבה

השפעת הצריכה על ילדים

השפעת הפרסומות על ילדים:
קווין אולארי, נשיא חברת השיווק Learing company
אם אתם יכולים להגיע לילדים עד גיל שנתיים, ולכוון עליהם פרסומות בצורה בלתי פוסקת בין הגילאים 3 ל-8, אז הם הופכים לצרכנים לכל החיים של המוצר שלכם

גידול ילדים בתרבות המואצת והרועשת, שאנו חיים בה כיום, היא משימה קשה. לטוב ולרע, ילדים חשופים היום לעולם רחב יותר. הקולות שהם שומעים בבית נטמעים במקהלת קולות מכל העולם, הזועקים לתשומת-הלב של ילדינו, ולמרבה הצער, מרביתם מנסים למכור להם משהו.המפרסמים עומדים היום, כשמטרה אחת לפניהם - יצירת דור חדש של "היפר-צרכנים", ובעזרת אמצעי התקשורת והתרבות העכשוויים המשימה אינה קשה. מחקרים מראים, כי ילד ממוצע צופה ב- 20,000 עד 40,000 פרסומות בשנה. מגיל 6 חודשים הוא מסוגל להבחין בלוגו של חברה, בגיל שנתיים הוא מסוגל לפתח נאמנות למוצר, ובגיל שלוש (עוד לפני שהוא יודע לקרוא) הוא מתחיל לדרוש מוצרים ממותג מסוים.
הדבר הרסני במיוחד, היות וילדים קטנים לא מסוגלים להבחין במטרת הפרסומת - הם לא מבדילים בין תוכנית טלוויזיה ובין פרסומת, ומשוכנעים בכנות, שבארני (מהפלינסטונ'ס), המופיע על אריזות דגני הבוקר, מבין בתזונה.פרסומאים מודעים להשפעה, שיש לילדים על הוצאות הבית השוטפות - מקניית משחת שיניים ועד לקניית מכונית (גורם הנדנוד), ולכן גם כאשר המוצר המפורסם אינו מיועד לילדים, מנסים המפרסמים למכור אותו להורים דרך הילדים. את השינוי בהרגלי הפרסום ניתן לראות בעלייה החדה בתקציבי הפרסום המיועד לילדים - פי 20 מהתקציב לפני עשר שנים.

החינוך של הילדים היום מבוצע כיום יותר ויותר ע"י הטלוויזיה, הפרסומות והחנויות. התרבות שלהם מעוצבת ע"י חברות מסחריות. במקום לקרוא ולדמיין הם מקבלים דמיון מתוכנת מראש. במקום להרגיש ולהתבונן, מלמדים אותם לדרוש ולקבל מן המוכן להתייחס רק לחזות הנוצצת ולא למה שנמצא מאחוריה. לקנות תחליפי רגשות בקניון, להיות אדישים ומנוכרים, העיקר שיקנו.

בחברה, שמקדשת את הכסף כערך עליון, אין פלא שלא נעשה דבר כנגד התופעה, הפרסומאים, שרואים את ילדיכם כקהל יעד לאומנות השכנוע שלהם, והתאגידים, שרואים את הילדים כצרכנים לעתיד, לא משאירים הרבה מקום לחינוך ערכי אמיתי.

בניה מסורתית באדמה


בניה מסורתית באדמה- להסתכל אחורה בכדי ללכת קדימה
מאת טל בשן
לכתבה זו המלווה בתמונות, לחצו על הקישור: http://www.organiclife.co.il/content/view/128/46/

שליש מאוכלוסיות העולם מתגוררת עדיין בבתי אדמה. אלו מבנים פשוטים ועמידים, בנויים מחומרים טבעיים, מקומיים, הנבנים בלי שימוש באנרגיה של שריפה. שיטות הבניה הנן עתיקות ונבונות ומוכיחות עמידות במבחן הזמן.הבתים נבנים תמיד על ידי בעליהם, מילדים ועד זקנים, בעבודה קבוצתית, וצורתם משקפת את התרבות,הסגנון והחן המקומי ובעיקר את מגע היד של היוצרים אותם.היום בעידן החיפוש ההכרחי אחר שיטות בניה חסכוניות וירוקות, כדאי שנביט לאחור ונלמד מתבונת הבונים המסורתיים ברחבי העולם.

חומר הבניה העתיק בעולם כשמחפשים את מקורות הבניה באדמה , כדאי להביט אחורה 10,000 שנה אל התקופה הנאוליתית בה התיישבו לראשונה האנשים ביישובי קבע.יריחו הקדומה, בצפון ים המלח, נחשבת לעיר הנמוכה ביותר בעולם וגם לעתיקה ביותר. בחפירות תל יריחו ,התגלו שרידי בניה באדמה, בלבנים שעוצבו בידיים,בצורת ככרות לחם, כדורים או מלבנים.שרידים נוספים לבניה באדמה , התגלו באשקלון, בית שאן, חצור, תל דן ושער הגולן. ממצאים אלו מיוחסים לתקופה הכלקוליתית ואחריה לתקופת הברונזה. בדרך כלל מצאו הארכיאולוגים רק את בסיסי האבן של הקירות ונאלצו לשער ולנחש את שיטות הבניה באדמה שהיו מקובלות באותן התקופות.בישובים אלו שימשה הבניה באדמה לבניית חומות, ביצורים,ובתי מגורים.
ברחבי העולם העתיק נבנו מבני ציבור-ארמונות, מסגדים, מבצרים ומגדלים וגם בתי מגורים בשיטות בניה מגוונות באדמה.במצרים נבנו הפירמידות מלבני אדמה שצופו אחר כך בקירות אבן. העבדים-יוצרי הלבנים היו כמובן אחינו-בני ישראל ,כמו שכתוב בתנ'ך-"ויעבדו מצריים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" {שמות,א,י'ד}ציורי הקיר המצריים מתעדים את שלבי הכנת הלבנים ובנית הקירות בפרוט רב

בעיראק של ימינו, נבנה "מגדל בבל" לגובה של 90 מ' בבניית לבנים, במאה ה7 לפנה'ס.חומת סין נבנתה ברובה בבניית אדמה בשיטת האדמה נגוחה.הרומאים והמוסלמים פיתחו שיטות בניה אלו והפיצו אותן לארופה ולאמריקה.מידע טכני מעניין אפשר למצוא בספרו של ויטרוביוס "על האדריכלות". ויטרוביוס-אדריכל ומהנדס צבאי, רומי מהמאה ה1 לפנהס'. ספרו הוא החיבור המקיף ביותר על אומנות האדריכלות, שהגיע לידנו מהתקופה הקלאסית.פרק ג' בספר, מוקדש להכנת לבנים. {ציטוט חלקי} : "ראשית אדבר על לבנים ואצביע על סוג הטין ממנו יש להכינן…את הלבנים יש להכין באביב או בסתיו על מנת שיתייבשו באופן אחיד.אלה הנוצרים בקיץ פסולים, מפני שחום השמש צורב את פניהם עד שנדמה שהלבנה יבשה בעוד שבתוכה היא עדיין איננה יבשה…לבנים תהיינה שימושיות ביותר אם תיוצרנה שנתיים קודם לשימוש, שכן אין הם יכולות להתייבש בפרק זמן קצר יותר. אם משתמשים בלבנים טריות,לא יבשות, לבניין הקיר, הרי טיח הסטוקו המכסה אותן מתקשה והופך לגוש קשיח, אך הלבנים שוקעות {ממשיכות להתייבש ולהתכווץ -ט.ב } ונפרדות מהאחיזה בטיח. נכון הדבר שבאוטיקה, בעת בניין קירות הם עושים שימוש בלבנים רק אם אלו נעשו והתייבשו במשך 5 שנים…"

בימי הביניים נבנו באירופה ערים וכפרים בבניית אדמה, וגם במרוקו אפשר למצוא מבצרי אדמה "קסבות" עד היום. בתימן נמצא את המבנים הגבוהים ביותר עד 8 קומות, בבניית לבנים שטוחות, ובעולם הכפרי של אפריקה, הודו ודרום אמריקה את המבנים הפשוטים ושובי הלב שבונים התושבים עצמם מאותם חומרים.

אצלנו בישראל, שמשה האדמה כחומר בניה נפוץ עד אמצע המאה ה20. בבתי הפלחים הערביים בשרון ובנגב ובמחנות הפליטים של אזור יריחו. מתיישבי הנגב הראשונים הקימו את המצפים-גבולות, רביבים ובית אשל בבניית אדמה וגם במושבות הותיקות רחובות ופתח תקווה ובקיבוצים-נען וגבעת חיים עדיין אפשר למצוא בתים אחדים שנשמרו-עדות ליוזמת המתיישבים החרוצים.
שיטות בניה באדמה ללא שריפהאדמה:ראשית חשוב להבהיר את המונח- בניה באדמה.הכוונה לשימוש באדמה רטובה ליצירת תערובת גמישה ועבידה, המאפשרת יצירת מבנה שיתייבש ויתקשה באמצעות אנרגית השמש בלבד!פה טמון יתרונה של הבניה באדמה:חסכון אדיר באנרגית חום-בתהליך יצור חומרי הגלם, בתהליך הבניה ובשימוש במבנה הגמור. בתי אדמה בבניה מסורתית מספקים נוחות טרמית למתגוררים בהם. גם בזמן פרוק המבנה לא נוצר זיהום סביבתי-בית האדמה יתפרק ויחזור לאדמה ללא נזק.תערובת אדמה : בבסיס כל שיטות הבניה באדמה נמצאת התערובת המשלבת 3 מרכיבים: אדמה חרסיתית, חול וסיבים.אדמה חרסיתית - חומר,CLAY ,טין-מצויה בכל מקום ומשמשת כדבק המחבר את גרגרי החול {קוורץ} אחד לשני. מקור המילה-CLAY במילה האינדו ארופית GLAY להדביק ביחד..
יחסי החרסית והחול יקבעו את איכותה של התערובת על פי מבחן התוצאה: כשהחומר רטוב עליו להיות דביק, חלק וגמיש וכשהוא מתייבש-עמיד, נוקשה וללא סדקים.תוספת הסיבים {קש לסוגיו} מהווה חיזוק על ידי יצירת רשת קושרת, אוורור החומר והקטנת המשקל היחסי שלו.ערבוב האדמה מתבצע באמצעות הוספת מים במידה ודריכה ברגליים

עקרון הכובע והמגפייםבניה באדמה יכולה להתבצע בשיטות שונות, אך מותנית בהכרות עם החומר ותכונותיו.קירות בנויים מאדמה הינם עמידים וקשיחים כל עוד לא יחשפו למגע עם מים.אם נסתכל על הבניה העתיקה, המסורתית והעכשווית באדמה נוכל להבין את העיקרון הראשון והחשוב = עקרון הכובע והמגפיים.קיר האדמה חייב להיות מוגן מלחות ורטיבות גם בבסיס, בחלקו התחתון וגם בחלקו העליון. לשם כך נבנה מגפיים-מסד עמיד למים {אבן, צמיגים, בלוקים} וכובע-גג-רחב שוליים שירחיק את המים מראש וצידי הקיר. הגג יבנה בשיטות ומחומרים העמידים למים

שיטות בניה מסורתיות באדמהשיטות הבניה באדמה המוכרות בעולם הן רבות ומגוונות. אפשר לרכז אותן ב 4 קבוצות עיקריות. בכל אזור תתפתח שיטה מקומית הקשורה למצאי חומרי הגלם, לתרבות ולכוח האדם המיומן הקיים.

1."אדובה"-בניה בלבנים:לבני אדמה אפשר ליצר ביד בצורת כדורים, צילינדרים, קונוסים או ככרות לחם, או ללבן אותן בתוך מסגרת עץ. על הלבנים להתייבש במשך כמה שבועות ולאחר הייבוש ניתן להדביק אותן אחת אל השנייה ליצירת קיר הומוגני. חומר הדבק-טיט-עשוי מתערובת זהה לתערובת הכנת הלבנים.מקור השם : ההירוגליפ המצרי-TOB , פירושו -"לבנה". מונח זה התגלגל ל"אדובה" בערבית ואחר כך לספרדית ואיתה אל אמריקה במאה ה- 17.האדובה היא שיטת הבניה הנפוצה בעולם. בניה בלבנים מאפשרת יצירת קירות קונסטרוקטיביים, וקירוי בצורת כיפה או קמרון. {גגות בנויים לבנים התפתחו במצריים ואיראן בגלל מחסור בקורות עץ לקירוי

2.PIZE -RAMMED EARTH אדמה נגוחה"פיזה"-שם ממוצא לטיני, המוזכר לראשונה בליאון, צרפת במאה ה16, מתייחס לעקרון של בניית קיר על ידי דחיסת אדמה בין שתי מסגרות עץ מקבילות בעזרת מכבש ידני, והרמת המסגרת ליצירת נדבך נוסף של הקיר. בשיטת בניה זו משתמשים עדיין במרוקו

3.COB -"קוביבות"-בניה חופשית,פיסולית.הכוונה לעיצוב קיר בידיים, בכל שיטה שהיא. יש לעצב נדבך ראשון ברוחב הרצוי, לאפשר יבוש חלקי ולהתקדם לגובה. בכפר "וונד" במערב הודו התפתחה ואריאציה מעניינת-שימוש ברגבי אדמה יבשים כ"לבנים" והדבקתן אחת לשנייה בבניה חופשית.

4.בניה על שלד ענפים במקומות בהם מצוי חומר צמחי, נוהגות הנשים לקלוע מבנה יציב, מעין סוכה, ולצפות בשכבות אדמה. זוהי שיטת בניה מהירה יחסית לאחרות, אך התוצאה המתקבלת היא פחות עמידה ופחות מבודדת מחום.עקרון הבניה הוא יצירת שלד יציב וציפויו בשכבות טיח אדמה.יש אפשרות להשאיר קטעים לא מטויחים כחלונות ופתחי אוורור

טיח אדמה
את קירות האדמה הנבנים בכל שיטה ,יש לצפות בטיח מבפנים ומבחוץ. בדרך כלל נהוג להשתמש בטיח עשוי מאדמה מקומית כטיח פנים ובטיח סיד "נושם" ועמיד למים כטיח חוץ. תפקידי הטיח: בטיח חיצוני-הגנה על הקיר מפני פגעי מזג האוויר-רוח, שמש, גשם ושלג. הטיח החיצוני נקרא "שכבת הקרבה" - אותה אנו מקריבים מידי שנה גשומה לטובת הגנה על הקיר עצמו. בטיח חיצוני ופנימי-הטיח "אורז" את כל הבניה ביחד, מחזק וקושר את הקיר. הטיח משמש לסתימת סדקים ולהחלקה-תפקיד שימושי ואסתטי כאחד.ישום הטיח {מלבד טיח סיד} נעשה בעזרת הידיים ובמספר שכבות.זוהי מלאכה מענגת ומאפשרת מקום לביטוי אישי ויצירתי של בעל הבית והיוצר

מקורות:1.ויטרוביוס-על אודות האדריכלות-הוצאת דביר2.THE COB BUILDERS HANDBOOK /Becky Bee/Groundworks3.THE RAMMED EARTH ARCHITECTURE/Chelsea Green Publishing4. DOWN TO EARTH, Adobe architecture/facts on file, inc.1981

נכתב על ידי טל בשן סדנאות בניה באדמה ועוד פרטים: http://www.organiclife.co.il/talbashan

מושגי יסוד באקולוגיה

מונחי בסיס באקולוגיה לפי פרשנות פרמהקלצ'ר / שי שחל

כושר נשיאה
כושר נשיאה מוגדר לגבי סביבת חיים, בית גידול, נישה אקולוגית וכד'. כמות הביומאסה המרבית ליחידת שטח שסביבה יכולה לכלכל - היא כושר הנשיאה של הסביבה. הגדרה נוספת: מספר פרטים של מין מסוים המסוגלים להתקיים לאורך זמן בסביבה בעלת משאבים מסוימים. כושר הנשיאה תמיד תלוי בגורם המגביל. למשל: כושר נשיאה של קרקע מדברית הוא נמוך משל קרקע באקלים ממוזג. הגורם המגביל העיקרי, במקרה זה, הוא כמות המים. כושר נשיאה הוא למעשה היכולת של בית גידול להחזיק בתוכו ולהזין אורגניזמים חיים לאורך זמן. כושר זה מותנה בכמות המשאבים ובכמות הפרטים בבית הגידול. דוגמה: בגלל התנאים הקשים יותר כושר הנשיאה של חולות החוף קטן מכושר הנשיאה של הר הכרמל. מכאן, ככל שכמות המשאבים קטנה יותר - נחלש כושרו של בית הגידול להחזיק בתוכו אורגניזמים. לדוגמה: ככל שתנאי בית הגידול יבשים יותר - הצמחייה הולכת ומידלדלת. וכן, ככל שכמות הפרטים גדולה יותר - יורד כושרו של בית הגידול להזינה. לדוגמה: ככל שגדלה אוכלוסיית בני האדם - קשה יותר לכדור-הארץ לכלכלה L
תרגיל לבית: מה הוא הגורם המגביל במערכות אקלימיות שונות: טרופי, מדברי, ממוזג, ליד חוף ים, ביצה.
(קרקע, מים, קרינה- שמש, טמפרטורה, חומרי הזנה, הפרעות מעשה ידי אדם)
מה כושר הנשיאה של שטח בהתייחס לחיות? כמה תרנגולות למ"ר? כמה אווזים לדונם מטע? כמה מלפפונים בערוגה?
אנרגיה טמונה
ע"פ הווארד אודום: "...כמות גדולה של אנרגיה מעורבת בשרשרת הארוכה של המרת עבודה לתמיכת תהליכים, כגון פעילויות חינוכיות. סך האנרגיה הדרושה להגעה למוצר, היא האנרגיה הגלומה בו... האנרגיה הגלומה בספר, למשל, היא רבה יותר מאשר כמות האנרגיה שניתן להפיק משריפת הספר."
כמה אנרגיה טמונה בביצה?

טביעת רגל אקולוגית
מדד לאיזה שטח אדמה זקוק אדם/ משפחה/ אומה/ עולם על מנת לחיות. אילו פרמטרים הייתם מכניסים למדד?
(אוכל, תחבורה, אנרגיה ביתית, בית {גודל+ חומרים+ מערכות}, צריכה {לבוש, פנאי, תרבות} וכו'...).
כיום , ע"פ המדד יש חריגה ביכולת ההתחדשות של כדור הארץ ב 25%. כלומר מה שאנו צורכים בשנה מצמיח הכדור בשנה ו-3 חודשים? ביקורת: אין ספירה של רב-תועלתיות, כמה באמת המדד משקף?

סוקסציה
סוקסציה היא תהליך בו מתפתחת חברה בבית גידול עד שהופכת יציבה ומאוזנת. סוקסציה מתחלקת לשניים:
סוקסציה ראשונית
וסוקסציה משנית

סוקסציה ראשונית
סוקסציה ראשונית היא הגעה של אורגניזמים לבית גידול חדש. סוקסציה היא תהליך הדרגתי בו אט אט מתפתחת החברה, החל מחברה ירודה ומהירת התפתחות (חברת החלוץ הראשונית שהגיעה לבית הגידול, כגון: צמחים חד שנתיים וחרקים שונים) ועד לחברות המפותחות ביותר ומן הסתם גם האיטיים ביותר בהתפתחותם וברבייתם (חברת השיא שכוללת אורגניזמים כגון עצים רחבי עלים ובעלי חיים שונים). חברת החלוף היא מעין שלב ביניים בין חברת החלוץ לחברת השיא. סוקסציה נעצרת 'בנקודת השיא', נקודת השיא היא אינה נקודה מוגדרת אלא יחסית וכללית.

סוקסציה משנית
סוקסציה משנית מתרחשת כאשר נפגעת החברה והיא צריכה להשתקם כגון לאחר שריפה ביער מסוים. סוקסציה משנית אינה מתחילה מאפס כסוקסציה הראשונית אך החברה צריכה לטפס שוב אל נקודת השיא בה שרתה קודם. סוקסציה משנית, להבדיל מסוקסציה הראשונית נגישה יותר לתצפית על ידי האקולוגים כי ידוע למדענים היכן היא מתרחשת ומתי (שלא כמו בסוקסציה הראשונית).

סוקסציה מלאה
המודל המלא לסוקסציה הוא מודל ובו חברת החלוץ מתיישבת במדבר שבו המים אינם זמינים לצמחים בשל חלחולם המהיר למי התהום (דרך הרווחים הגדולים שבין גרגירי הקוורץ ושברי הצדפות), חברת החלוץ מיצבת מעט מאוד את הקרקע אך מספקת מזון ומחסה לחרקים קטנים. לאחר שהקרקע מעט מיוצבת וישנם חרקים ממינים שונים, מגיעים צמחים מפותחים יותר שמייצבים את הקרקע באמצעות שורשיהם באופן טוב יותר ובעקבות החרקים מגיעים מכרסמים קטנים. בכל פעם שהקרקע מיוצבת יותר, מגיעים צמחים מפותחים יותר ובע"ח שהם הטורפים הטבעיים של בע"ח שנמצאים כבר בבית הגידול. חברת החלוף היא חורש העשוי שיחים ובני שיח, האדמה כבר די מיוצבת, בבית הגידול נמצא מגוון רחב של בע"ח. בחברת השיא כבר יש יערות גשם (כמו האמזונס למשל), הקרקע מיוצבת ביותר ומתקיימת במקום מערכת אקולוגית שלמה הכוללת מגוון אדיר של מיני בע"ח.חשוב לציין כי במודל הסוקצסיה המלאה, חברת השיא מקיימת את כל יחסי הגומלין הקיימים, בין כל האורגניזמים הנמצאים בבית הגידול, וזאת בניגוד לחברת החלוץ ולחברת החלוף שמקיימות רק חלק מיחסי הגומלין, בדרך לחברת השיא, בזמן שבית הגידול מתפתח.

מה הקשר בין סוקסציה לפרמהקלצ'ר:
ננסה לספק את צרכינו משלבים מתקדמים יותר של סוקסציה (בעיקר עצים). על ידי כך האקולוגיות המעובדות שלנו יהיו יותר מאוזנות ועמידות בפני שינויים מאשר צרכים המבוססים על גידולי עונה.
אפשרו הצטברות של חומר אורגני בקרקע (לא לפנות או לשרוף שאריות).
גידור שטחים מסוימים נגד רעייה לא רצויה (ארנבות, עיזים) יגרום לצמחים מגוונים יותר להתבסס.
קצירת עשבים וגיזום עצים על מנת ליצור שכבות חיפוי סביב עצים צעירים מחישים את התהליך.
שתילות של צמחים איטיים יחד עם צמחים מהירים שייצרו להם מיקרו אקלים תוך כדי צמיחה.
גידול משולב של עצים צעירים המניבים מהר יחסית עם עצי חברת שיא איטיים בצמיחה ובהנבה.
שתילות צפופות על מנת ליצור אזור מוצל, באזור בו נרצה ליצור חברת צומח מתאימה.
שימוש בחיות למרעה על מנת לדלל צמחייה עשבונית (קוסאב למשל) ולאפשר לדברים אחרים לגדול.
בעיות נפוצות
מה שהצליח לפני שנתיים לא דווקא יצליח היום (מיקרו אקלים שונה).
עצים גדולים ומהירי צימוח בתוך שובר רוח נותנים אפקט הפוך (גורמים למהירות הרוח להתגבר).
התפשטות של מין אחד לא צריכה להבהיל אותנו. יכול להיות שבעוד שנה הוא יעלם וזו רק תגובה להפרת איזון בקרבת המערכת (עבודות עפר או פיתוח...).

יום שבת, 1 בנובמבר 2008

אקו-יצירתיות בבית שלי...
















וילון לארון המקלחת משקיות ו..זר עגול משאריות שקיות הפלסטיק



















שמלה אחת פינת אוכל שלמה...





















פרחים מבקבוקים ופקקים
















עציצים מאריזת פסטה ומניילונים

















שטיח משאריות בדים ולטאה מגנט מקרטון ונייר





















במקלחת: מטלה לשמפויים ממיכל נוזל כביסה ומובייל פרפרים מבקבוקים























































































































































































































































































































































































































































































































































שמלה אחת פינת אוכל שלמה...




















































































































ייוףעןעוףןעוףעןרכטו
















































ןואעע78אעעעםעו